המצאת הרקטה שינתה את מדע החלל לנצח. ניתן היה לבדוק את היקום רק מפני השטח של כדור הארץ, עם כל האטמוספירה הזו בדרכו, עד שהומצאו הרקטות. ולגבי העידן המודרני של הטילים, הכל התחיל לפני 90 שנה עם הרקטה המונעת בדלק נוזלי של רוברט גודארד.
גודארד היה חולם. הוא ראה בעיני רוחו חלליות המונעות על רקטות שוטפות את מערכת השמש. ברור שהוא נפטר לפני שהמסעות הבין-כוכביות התממשו, אבל עבודתו על טילים בהחלט הניחה את הבסיס להישג בסופו של דבר. מרכז טיסות החלל גודארד נקרא על שמו, וספק אם כל סטודנט להנדסה או טכנולוגיה בעולם לא יודע מי הוא.
הרקטה הראשונה בדלק נוזלי של גודארד הייתה צנועה בסטנדרטים של היום, כמובן. אבל הוא היה צריך לפתור כמה אתגרים טכניים כדי להשיג זאת, ויכולתו לפתור אתגרים אלה הובילה לא רק לטיסה הראשונה הזו, אלא לסך של 34 טיסות רקטות ב-15 שנים, מ-1926 עד 1941. הרקטות שלו הגיעו לגובה של 2.6 ק'מ (1.6 מייל) ומהירות של 885 קמ'ש (550 קמ'ש) הוא גם רשם פטנט על 214 המצאות.
גודארד נחשב לאבי מדע הטילים המודרני, אבל הוא למעשה אחד משלושה גברים שנחשבים לתורמים העיקריים לרקטות המודרניות. הרוסי קונסטנטין ציולקובסקי (1858-1935) והרמן אוברט הגרמני (1894-1989) הם האבות המייסדים האחרים של הטילים המודרניים.
גודארד לא המציא את הטילים, כמובן. הסינים השתמשו ברקטות עוד במאה ה-13, ורקטות הופיעו לאורך ההיסטוריה כנשק וזיקוקים. אבל ההצלחה של גודארד ברקטות בדלק נוזלי, והיכולות שנלוו איתה, היא כאשר הטילים באמת יצאו מהקרקע. (מצטער.)
כיום, מגדירים את גודארד כאדם מונע ובעל אינטליגנציה גבוהה, מסוג האנשים שאחראים לקידום המדע והטכנולוגיה. אבל עוד בזמנו, לפני שהיו לו טיסות מוצלחות, הוא והרעיונות שלו זכו ללעג. בדוק את הביקורת הזו מהניו יורק טיימס, 13 בינואר 1920:
'שפרופסור גודארד, עם 'הכסא' שלו בקלארק קולג' וההתמודדות עם מוסד הסמיתסוניאן, אינו יודע את הקשר של פעולה לתגובה, ועל הצורך שיהיה משהו טוב יותר מאשר ואקום שכנגדו ניתן להגיב - לומר את זה. יהיה אבסורד. כמובן שרק נראה שחסר לו את הידע שמצקת מדי יום בבתי ספר תיכוניים'.
מילים עוקצניות, מה שבטוח, אבל אנשים שיודעים משהו על ההיסטוריה של המדע מכירים את סוג הגינוי הזה של אנשים מבריקים, שמקורם בחסרי חזון.
עכשיו כמובן, יש לנו רקטות ענקיות. חיות רועמות גדולות שמרימות עומסים עצומים מבאר הכבידה של כדור הארץ. ואנחנו כל כך רגילים לשיגורי רקטות עכשיו שהם בקושי מוציאים חדשות. אבל תמיד יוצא לי לדמיין מה אנשים כמו גודארד היו מרגישים אילו היו מסוגלים לצפות בהשקה של אחד מההמותות של ימינו, כמו האריאן 5. אני בטוח שהחזה שלו יתנפח מגאווה, והוא היה נדהם. במה שאנשים השיגו.
אבל הצדקה שלו לא תבוא רק מהקפיצות העצומות שעשינו בטכנולוגיית הרקטות, והרקטות הענקיות שאנו משגרים כעת באופן שגרתי. זה יגיע גם מהנסיגה הזו, שנמסרה בעשרות שנים מאוחר מדי אבל עם מעמד, על ידי הניו יורק טיימס, ב-17 ביולי 1969, יום לאחר שיגור אפולו 11:
חקירה וניסויים נוספים אישרו את הממצאים של אייזק ניוטון במאה ה-17 וכעת ברור בהחלט שרקטה יכולה לתפקד בוואקום וגם באטמוספירה. הטיימס מצטער על הטעות.